יש משהו מטריד בפורצלן. הוא שביר, מושלם, מבריק, כמעט לא מציאותי. פייר-אוגוסט רנואר, מגדולי האימפרסיוניזם, בחר שוב ושוב להציג אותו בטבע הדומם ובפורטרטים שלו. אבל למה לצייר פורצלן כשבעולם האמיתי יש חספוס, צללים וכאוס?
כי פורצלן הוא בחירה. זו החלטה לייפות את המציאות במקום להתמודד עם הקשיים שלה. בזמן שאימפרסיוניסטים אחרים תיעדו את החיים ברגעיהם החולפים – רחובות פריז, אור על הסן – רנואר חיפש יופי שאינו נסדק. משיכות המכחול הרכות והחיות שלו, שבגוף האדם יצרו חמימות, הפכו בפורצלן לבוהק כמעט קסום, לעולם נטול סדקים.
אבל הפורצלן הוא גם מלכודת. השלמות שלו שברירית, הלובן שלו מסתיר את חולשתו. כשבחר לצייר אותו, האם רנואר חגג את היופי או בחר לברוח מהמציאות? אולי, כשהוא לוכד את האור על פני השטח החלקים, הוא בעצם מראה לנו שהאמנות יכולה להיות גם וגם – גם דרך לייפות את העולם וגם כלי לשאול עליו שאלות.
ג'סיקה שרון
25.01.25
אורה
Comments